4 בנובמבר, 1995. אני חיילת בת 19, סוגרת שבת במת"ק ארז. גיא ואני בתורנות. אורן ירד ממשמרת בחמ"ל. הוא וגיא בחדר המגורים, צופים בסרט "המסיכה" עם ג'ים קארי. אני יושבת ביחידת המחשבים, כל הצגים מרצדים. ברקע – מאזינה לרדיו. יש עצרת בתל-אביב, ואני מאזינה לדיווחים ממנה. בטלפון עם המחסום, פותרת איזו בעיה קטנה, יושבת רגל על רגל, מביטה על ארונות התקשורת מדי כמה דקות, בודקת שהכל תקין. ברדיו פתאום נשמעת זעקה. ירו ברבין. אני ממשיכה להקשיב לדיווח, מבינה מה שנאמר, רצה לעבר גיא ואורן, וצורחת "ירו ברבין!" הם קמים מיד, מביטים זה בזה ובי, ומגיעים לחדר המחשבים. טלפונים, עדכונים, דיווחים. אני לא זוכרת הרבה מאותו ערב ארור. לא מבינה את כובד האירוע. בת 19. אחר-כך מודיעים שרבין מת. שלושתנו יושבים המומים. מחכים להנחיות.
בכל פעם ששמו של יצחק רבין ז"ל עולה, אני חושבת על ג'ים קארי. על הסרט "מסיכה" המטורלל. גם בכל פעם שאני נתקלת בג'ים קארי, אני נזכרת באותו ערב במת"ק. בגיא ובאורן, שהיו לצדי באותו לילה ארוך. לא ישנו.
28 שנים עברו מאז. אני כבר בת 47. בחלוף השנים ידעתי אירועים נוראיים, מלחמות. פיגועי התאבדות באוטובוסים ובצמתים ברחבי המדינה. מוות, ועוד מוות. משפחות שבורות. סיפורי אהבה שנגדעו. זוכרת חלקיקים מהשנים הקשות. הלוויות. פחד עמוק. המון בכי מול החדשות. 28 שנים עברו מאז; 28 שנים ארוכות וזבות דם ופיח ומוות.
לפני 28 שנה איתמר בן-גביר היה יעד של השב"כ. 28 אחרי הוא השר לביטחון לאומי. אני כותבת את המשפט הזה ומחברת את הקו הזה, בן 28 השנים. לפני 28 שנה, יגאל עמיר, יהודי פונדמנטליסט מהרצליה, התנקש בראש ממשלת ישראל, 28 שנה אחרי אותה התנקשות ארורה ששינתה את פני המדינה שלנו, בן-גביר מחלק כלי-נשק לגברים אלימים עם צווי הרחקה מנשותיהן. אותו בן-גביר שמעריץ את ברוך גולדשטיין שב-1994 טבח במתפללים פלסטינאים בחברון ורצח 29 מהם, ופצע יותר מ-120 פלסטינאים. יגאל עמיר הגיע בזמנו להלווייתו של גולדשטיין. בחג פורים 1995, שנה לאחר הטבח, בן-גביר התחפש לברוך גולדשטיין. הוא לבש חלוק רופא מעוטר בדרגותיו של גולדשטיין והוסיף שלט שבו מצויר איש עם רובה, לצד הכיתוב "ברוך הגבר – אשר יפתח באש". בן-גביר הוסיף כי "הגיבור שלי הוא דוקטור גולדשטיין".
בעקבות הטבח שביצע גולדשטיין, ארגון "כך" הוכרז כארגון טרור. ב-2011 בן-גביר הפגין עם ברוך מרזל ובנצי גופשטיין ב"מצעד הבהמות" במחאה על מצעד הגאווה בירושלים. "מצעדים" אלה אורגנו מאז 2006 על-ידי ארגונים ימניים קיצוניים. גם שר האוצר, סמוטריץ', השתתף באחד מהם.
כבר ארבעה שבועות, מאז 7 באוקטובר, 2023, שאני יושבת מול החדשות שבורה ומרוסקת. אני שמאלנית, פמיניסטית. דוברת שוטף את שפת זכויות אדם וצדק חברתי. מחנכת בבית ספר, אקדמאית. אחות גדולה לאח שגר בין אופקים לעוטף, עם זוגתו ובתו הפעוטה; ולאחות שהיא גננת, שמגדלת עם גיסי שלושה ילדים קטנים. בת להורים שגרים ליד אשדוד. חברים שלי במילואים. בני זוג של חברות שלי במילואים. אחים, בנים של חברות וקולגות במילואים. בן-דודה שלי בסדיר. כבר ארבעה שבועות שנפשי אינה יודעת מנוח. אני מתעוררת באמצע הלילה מסיוטים, פעמיים, שלוש, לפעמים ארבע פעמים בלילה. קמה בבוקר עייפה. זו מלחמת ההתשה שלנו עכשיו, אני אומרת לעצמי. מצחצחת שיניים, מכינה קפה. מתיישבת מול המחשב ומתחילה ללמד אונליין ילדים וילדות שזו מלחמתם הראשונה. ככה, כל לילה; ככה, כל בוקר. פעמיים בשבוע עורכת סבב שיחות טלפונים עם התלמידים/ות וההורים שלהם/ן. דורשת בשלומם, שולחת נשיקות וחיבוקים. ההורים מתרגשים מהמחווה, הילדים מספרים כמה מוזר להם להיות בבית כל-כך הרבה. אנחנו מדמיינים עולם טוב יותר, שבו נחזור לשגרה מבורכת, של למידה ופטפוטים ומשחקי כדור בהפסקות.
אני בת 47. חוויתי את מלחמת לבנון הראשונה והשנייה, את סבבי ההרס והדם, את המבצעים. שתי אינתיפאדות. את אסון השריפה בכרמל, את אסון הקריסה במירון. איבדתי חבר לכיתה באסון המסוקים, וחבר במוצב בלבנון, וחבר בתאונת אימונים. הייתי בהלוויות וניחמתי בשבעה, והצטרפתי לכל הפגנה למען השלום, הצדק החברתי וזכויות אדם לחופש, לאהבה, לחמלה ולשלמות הגוף והנפש. התנדבתי, לימדתי, כתבתי, שיתפתי, צעקתי, מחיתי, בכיתי, ספדתי, דמיינתי וחלמתי. ועודני עושה את כל הפעולות האלה, מתוך ידיעה עמוקה שאנחנו – החברה הישראלית רבת-השבטים, בישראל ובעולם – רק בתחילתו של תהליך קולקטיבי של הכרה בטראומות הקשות שחווינו – אנחנו והסובבים אותנו, והחיים בינינו ובתוכנו. אסון ה-7 באוקטובר הנכיח לנו את המנעד האנושי העצום שחי כאן – תושבי/ות עיירות, קיבוצניקים וקיבוצניקיות, אוהבי ואוהבות מוזיקה וטבע, קבוצות ריצה, החברה הבדואית, החברה הדרוזית, חיילים וחיילות, מהגרי ומהגרות עבודה, משפחות שלמות שנרצחו ונחטפו. כולנו זועקים וזועקות להפסקת מעגל הדמים. כולנו רוצות ורוצים לראות את ההורים והילדים והילדות, את הסבתות והסבים, הדודים והדודות, האחייניות והאחיינים, החברים והחברות שלנו בבית. עכשיו. כדי שנוכל להתחיל לאסוף את השברים ולכונן כאן חברה אוהבת וחומלת שמגיעה לה אהבה וחמלה, וממשלה מתפקדת שאוהבת וחומלת על כל מי שנפגע/ה באופן ישיר ועקיף מהאסון שפקד אותנו.