ארה"ב, ישראל; אותה הפיכה ואותה מהפכה

האקסית האמריקאית שלי ואני היינו מוקדם יותר בשיחת וידיאו. היא הרוסה מהטרור הרפובליקני שמופנה לקהילה הלהטב"קית, במיוחד לטרנסים/ות. אני מזכירה לה שבכל כמה שנים מסמנים אויב חדש וממציאים שדים מדומיינים. ושאולי המוסלמים בארה"ב לפחות נחים קצת בחודשים האחרונים. הרפובליקנים הזניחו אותם מאז שסימנו טרנסים ודראג קווינס. היא חושבת על זה רגע, ואומרת, אלא אם כן הם להטב"קים.

בגדול, זה היהודים, והמוסלמים, והסיקים, והעניים, והסוציאליסטים, והשחורים, והלטינים, והנייטיבז, והנשים, והנכים/חולים והמהגרים. ולכל קבוצת אוכלוסייה דאגו הרפובליקנים לבנות מנגנון משומן במילארדי דולרים כדי לחבוט ולהרעיל ולשקר ולשנוא את הקבוצות החברתיות המוחלשות בארה"ב. עכשיו הלהטב"קים משלמים את המחירים.

וכמו שאני רואה את התהליכים שטופי השנאה, הדהומניזציה והאלימות הממסדית בארה"ב, אני גם יודעת שאותם תהליכים מחזקים את הקהילתיות והסולידריות בהמון מקומות. כל פעולה יוצרת תגובה. והקהילות מתחזקות. הקהילה הלהטב"קית חזקה, וגם הקהילות הפרוגרסיביות של הנשים חזקות. הנייטיבז מאורגנים יותר מתמיד, וכך גם הרבה קהילות לטיניות וקהילות מהגרים. הבעיה היא שהקהילות האלה מפוזרות – נמתחות לאורך יבשת שלמה. המנגנון האלים של הרפובליקנים יודע זאת. קל יותר לעשות הפרד ומשול, על אחת כמה וכמה במדינה כל-כך גדולה, עם 50 מדינות בעלות מנגנוני ממשל מקומיים.

כלומר, זה לא שאני לא מודאגת. אני מודאגת מאוד. אני רואה את הצדדים המכוערים של ארה"ב גם בקהילות האלה. את הכנסיות הבפטיסטיות המושחתות, את האלימות המינית והטרפיקינג של ילדים/ות ונערים/ות שמגיעים מקהילות מוחלשות, את ההתאבדויות, את ההתמכרויות, את המספר הגואה של דרי הרחוב, את האנשים שגוססים כי אינם יכולים להרשות לעצמם טיפול רפואי סביר שיכול היה להציל את חייהם לו רק היה להם ביטוח רפואי אוניברסלי. אנשים מתים בארה"ב כל הזמן כי הכל שם מופרט.

אבל אני גם רואה את ההתארגנויות הקהילתיות. את המהירות שבה אנשים מגייסים כסף בשביל לעזור במקרים פרטיים, את הכנסיות עם הדרשות האלטרנטיביות והפרקטיקות האינקלוסיביות, את ההפגנות והעצרות והמחאות ואת הארגונים האזרחיים והאקטיביזם לצדק חברתי שהוא, עודנו, חלק מה-DNA האמריקאי.

הגוש הלהט"בי

אני רואה מה קורה בטיקטוק – ומתמלאת תקווה. האינטרנט עוזר לחבר אנשים, לסייע ולתמוך אלה באלה. הפרספקטיבות מתרחבות כי בשיח החברתי בטיקטוק משתתפים אנשים שחיים מחוץ לארה"ב, אזרחים מצרפת או גרמניה, אירלנד ואוסטרליה – לרבות אמריקאים שחיים באירופה או באוקיאניה – שמספרים על חיים שלווים (בהשוואה לארה"ב), בלי ירי המוני ועם ביטוח רפואי.

אני לא אשת בשורות. אבל התקווה עדיין מושרשת בכל ההוויה שלי. אני מאמינה שאם כל אחד ואחת יתרמו בדרכם/ן בקהילות שאליהן הם שייכים, אנחנו נצליח. בישראל ובארה"ב, בפלסטין ובבורמה, באוקראינה ובמקסיקו.

הצעדה נגד הכיבוש

אני חושבת שהצעדה אמש נגד הכיבוש היתה אירוע פוליטי מופתי, משמעותי וחשוב. שלמרות שהמארגנים של קפלן עשו יד אחת עם המשטרה לא לאפשר לנו להצטרף, הצטרפנו. 155 אלף השתתפו אמש ( 4 ביוני) בקפלן, והגוש נגד הכיבוש היה חלק בלתי נפרד מהמספר הזה. היינו אלפים בדיזנגוף, וצעדנו יחד – קהילה אחת.

גם הקהילה נגד הכיבוש לא חפה מבעיות. זה ברור לי. אני לא מציירת פה תמונה אידיאלית, רק מציינת שהקהילה נגד הכיבוש עוברת גם היא תהליכים של שחרור וקבלה – של נשים ושל להטב"קים. זה לוקח זמן, אבל זה קורה, וזה מה שחשוב.

מה שהיה יפה בעיניי אמש הוא שצעדנו יחד – ערבים ויהודים, נשים וגברים, היו טרנסיות וא-בינארים, מזרחיים ואשכנזים – מכל מיני קבוצות אקטיביסטיות שוחרות שלום, צדק חברתי וסולידריות. היו הורים עם ילדים והיו אנשים מבוגרים, ונשאנו מלא דגלים – דגלי ישראל, ודגלי פלסטין, ודגלי גאווה, ודגלים אדומים. ולכולם/ן היה מקום בצעדה אמש. על-אף ההבדלים המהותיים ברכיבי הזהות בינינו, כולנו הרגשנו שייכים/ות.

למארגני המחאה של קפלן אני רוצה להגיד מילה אחת. תתביישו. תתביישו על כך שיש לכם בעיה שפוליטיקאים השתתפו בצעדה. גם אתם פוליטיקאים, וחלקכם פולטיקאים קטנים וקטנוניים. ואף אחד לא בחר בכם, בניגוד לפוליטיקאים – הערבים, חשוב לציין – שנבחרו והובילו את הצעדה נגד הכיבוש.

בפעם הבאה שתייללו שערבים לא מצטרפים להפגנות בקפלן, תזכרו את שיתוף הפעולה שלכם עם המשטרה כדי שהדרך שלנו לקפלן תיחסם. אותה משטרה שפירקה מפגינים במכות שבוע אחר שבוע – ותמשיך לפרק. כי אתם ממאנים להבין שאין דבר כזה דמוקרטיה בלי ערבים. ואין דבר כזה דמוקרטיה בלי שלום וצדק חברתי.

גם אין דבר כזה דמוקרטיה בלי פמיניזם. ואין דבר כזה דמוקרטיה רק ליהודים ולטייסים שממשיכים להפגיז שכונות והורגים ילדים. ושאין דבר כזה דמוקרטיה כשילד פלסטינאי בן שנתיים נחשב ל"לא מעורב" ומסיים עם כדור בראש ומאושפז במצב אנוש בבית חולים.

אין דבר כזה דמוקרטיה כשאתם עושים יד אחת עם המשטרה ובו-בזמן קוראים לבן-גביר טרוריסט וגזען על הבמה.

כל עוד תזמינו גנרלים וטייסים שמדברים סרה על בן-גביר ונתניהו ודרעי וסמוטריץ' ומעוז, אני אמשיך להגיע לקפלן בלי דגל ישראל, ואעמוד עם האחיות והאחים שלי בגוש נגד הכיבוש. כי 64 המנדטים שלהם מעוגנים בעשרות שנים של כיבוש והפרת זכויות אדם.

ואנחנו נהיה שם כל מוצאי-שבת, בין אם תרצו או לא, להזכיר לכם את זה. שאין דמוקרטיה רק ליהודים. ושאין דמוקרטיה עם כיבוש.

כמה מחשבות על (לכבוד 2021)

אנחנו נולדות פמיניסטיות. אנחנו נולדות בנות חווה. תינוקת, פעוטה, ילדה, נערה, בחורה, אשה. בת, אחות, נכדה, אחיינית, בת-דודה, חברה, בת-זוג, רעיה, קולגה. אנחנו הכל בבפנוכו, וכל כמה שנים טבעת נוספת של ידע וחוויות עוטפת אותנו. אנחנו נולדות פמיניסטיות בעולם פטריארכלי. אנחנו נולדות פמיניסטיות – מאושרות, סקרניות, מלאות אנרגיה, בטוחות בעצמנו, צחקניות, אוהבות, מלאות חמלה, מלאות חיים, מלאות רגש. אנחנו נולדות פמיניסטיות – משוחררות. אין פחד, אין תחושת סכנה. אנחנו נולדות לתוך סכנה, לתוך שנאה, אבל לא מבינות את זה בהתחלה. אנחנו נולדות פמיניסטיות, וכל שנה נוספת טבעת סביבנו, כמו עץ. הכל נשאר בפנים. הטבעות נוספות מבחוץ. והטבעות חונקות לא פעם. הטבעות של החוויות והידע. החוויות הקשות, המורכבות, האלימות. הידע – אל תתלבשי ככה, אל תדברי ככה, אל תתאפרי ככה, אל תיישירי מבט, תשבי זקוף, תכסי את עצמך, תשתקי, תסגרי רגליים, תקשיבי למבוגרים, תכבדי מבוגרים. גם אם הם לא מכבדים אותך. גם אם הם לא מקשיבים לך. עוד טבעת ועוד טבעת.

הסטנדרטים (2018)

אנחנו נולדות פמיניסטיות, ואז האש הזו קטנה ודועכת. הבעירה הפנימית לא מוזנת. אנחנו שותקות כי למדנו שאם נדבר, יכו אותנו, יעליבו אותנו, ילעגו לנו. מי את חושבת שאת. אבל אנחנו גם לומדות שכשאנחנו מדברות, בינינו, משהו נפלא מתרחש. קודם יש את המבט המבין, אמפתיה ראשונית. אחר-כך בלחישה, בהיסוס. אנחנו מגלות שהחוויות משותפות.

כן, גם אני חששתי לבקש העלאה במשכורת. כן, גם אני חששתי לבקש הארכה להגשת עבודה. כן, גם לי הרביצו בבית הספר. כן, גם לי היה בנזוג שאנס, ורק בגיל מאוחר יותר הבנתי שזה היה אונס. כן, גם בעלי לא מרשה לי להוציא כסף בלי שאני מסבירה על מה הוצאתי כל אגורה. כן, גם אמא שלי קראה לי זונה כשתפסה אותי מאפרת את העיניים בעפרון כחול. כן, גם אבא שלי לא הרשה לי לצאת עם בנים עד גיל 21. כן, גם סבתא שלי אמרה לי שבנים אוהבים רק שיער ארוך ושאסור לי להסתפר. כן, גם אני רציתי למות. כן, גם אני ברחתי. כן, עד היום כשאני עומדת מול הראי עם עפרון כחול, היד שלי רועדת. כן, גם היום אני מפחדת לבקש עזרה מאנשים. כן, גם אותי פיטרו כשגילו שאני בהריון. כן, גם לי היה רופא שנגע בי יותר מדי בכל ביקור. כן, גם אני שתקתי. כן, גם אני קפאתי. כן, גם אני התעוררתי באמצע הלילה מיוזעת, צועקת, בוכה. כן, גם אני ישנתי על ספות של אנשים שניצלו אותי עד שהצלחתי לעמוד על שתי רגליים ולבנות לעצמי בית. כן, גם לי קראו בשמות ברחוב ושרקו ושידלו וביקשו שאכנס למכונית וצעדו מהר מדי מאחוריי וצחקו עליי כשהתחלתי לרוץ, עברתי את הכביש, וכמעט נדרסתי על-ידי מכונית. כן, כן, כן.

סיפור הוא המרחק הכי קצר בין שתינו, את יודעת. את מספרת לי ואני מספרת לך, והמרחק בינינו מתקצר, אין כמעט מרחק. גם בלי לגעת אנחנו הכי קרובות, אינטימיות, שקטות, מבינות. ולעתים, בגלל השיחה, הפתיחות המפתיעה, תחושת השותפות – הבעירה הפנימית מתחילה להתעורר. בהתחלה לוחשת, בשקט, סודות. חיוכים קטנטנים של הבנה, לעתים חיבוק. מבט שרואה אותך – את כולך. את החוויות שלך, שונות אבל עם מבנה סיפורי דומה, עם מנגנון דיכוי זהה. מבט שאומר, אחותי את. אני יודעת על מה את מדברת. את לא צריכה להסביר הרבה. והבעירה מתחזקת, והאש בוערת שוב, ושורפת את הפחדים. והפמיניסטית שבך, זו שנולדה יחד איתך, עולה מהלהבות, ונוצרת מחדש. פרומתיאוסית, עקשנית, תמיד במאבק, תמיד כמהה להשתחרר. את יודעת שהצדק עמך. עכשיו את זקוקה לשותפות לדרך.

המלכה האם, אודרי לורד.

והטבעות משחררות מהאחיזה ההדוקה. את רואה אותן, ואומרת לעצמך, כן, הטבעות האלה שלי. זאת אני, אי אפשר להפריד ביני ובינן. הן אני, ואני הן. כמו כשלוקחות צבע צהוב וצבע אדום ומערבבות, ומקבלות כתום, ואי-אפשר להתחרט אחר כך. אי-אפשר לדעת יותר איפה הצהוב מתחיל ואיפה האדום נגמר. יש צבע חדש. כמו שיש את חדשה עם כל טבעת.

אנחנו הטראומה וההחלמה. האירוע והתהליך. כל מה שקשה ומה שמתרכך תוך כדי תנועה. להיות אשה פמיניסטית זה אומר לחיות במתח הזה, הפוליטי והאישי, לחוות דיכוי ולהיאבק לחופש. לבעור באיזון, כדי לא להישרף. לא לתת למים הרבים לכבות את האהבה שלך לחיים, לעצמך, לשותפותייך לדרך, לאחיותייך.

את פמיניסטית, את יודעת. את בת חווה, את החיים עצמם. את חווה ואת לילית ואת הרה ואת הלנה ואת מלכה ואת נסיכה ואת האשה באוטובוס ואת מורה ואת מתכנתת ואת מלצרית ואת ספרית ואת מפיקה ואת סוכנת נסיעות ואת מרצה ליחסים בינלאומיים ואת גננת ואת אמא ואת סבתא ואת בת ואת דודה ואת אחיינית ואת נכדה ואת הבת של אבא שלך ואת שתי טיפות מים אמא שלך ואת מבשלת את האוכל של סבתא שלך. ואתן כולכן נשים, או מזדהות כנשים, אהובות, אוהבות, אתן החיים, אנחנו החיים.

שלט בהפגנה למען זכויות נשים. בויסי, איידהו 2018