כשהייתי תיכוניסטית אי-אז בתחילת שנות התשעים, היו שלושה מקומות ציבוריים עיקריים שבהם רציתי לבלות את זמני: הספרייה בתיכון שבו למדתי, חוף הים של בת-ים, ורחבת הריקודים. ניהלתי שיחות ארוכות עם הספרניות בתיכון (כבר אז קראתי שניים-שלושה ספרים בשבוע), ואת הספרים הייתי קוראת בטיילת בבת-ים או על חוף הים, ולפעמים בגינה הציבורית ליד הבית; ובכל הזדמנות הייתי הולכת להופעות ולרקוד עם חברות. ביקרנו קבוע ברוקסן, והיה קיץ אחד, אולי שניים, שבילינו פעמיים בשבוע בדולפינריום ורוקדות עד הבוקר. זו היתה תקופה פרועה ומיוחדת. המוזיקה הישראלית באותן שנים היתה משובחת – החברים של נטאשה, אביב גפן, גן חיות, איפה הילד, משינה, ועוד להקות והרכבים שונים שניגנו והופיעו בדולפינריום, ברוקסן, ובתחנת הרכבת בצומת הולץ.
באותן שנים צילמתי ותיעדתי ביומן האישי את ההסתובבויות שלי, את הקראשים שלי; כתבתי על ההופעות שהלכתי אליהן, על הא/נשים שפגשתי והיכרתי. הכתיבה ביומן היתה תרפיוטית והיוותה מקום מפלט ומרחב בטוח לרפלקציה. ספרים העניקו לי תקווה רבה, ומוזיקה הביאה הנאה צרופה לחיי. כשרקדתי, שכחתי מכל ייסורי גיל ההתבגרות ושברוני הלב. רקדתי – והייתי מאושרת. קראתי – ונבלעתי לתוך עולמות מקבילים ומיליון אפשרויות של מציאות. כתבתי – והרגשתי מחוברת לעצמי ולחוויות שלי. כתיבה, מוזיקה וספרות היו החברות הכי טובות שלי באותן שנים. הן שמרו אותי מחוברת לרגשות המורכבים שלי, על הקרקע. הן שמרו אותי מלאת תקווה בימים של חוסר ודאות, בעיקר כשהרגשתי לבד, כשהרגשתי לא שייכת. ספרים לימדו אותי שאפשר להתמודד עם שברון לב ואובדן, שאפשר לחיות חיים ללא פחד. הופעות העניקו לי את ההזדמנות להרגיש שייכת למשהו שגדול יותר ממני. אין כמו כמה מאות או אלפי א/נשים שנמצאים/ות יחד במרחב אחד, רוקדים, שרים בקולי קולות, מחייכים/ות ומתרגשים/ות. חוויות החיבור הכי חזקות שלי באותן שנים לעולם היו מלופפות ביצירתיות ואמנות – מוזיקה, ריקוד, קולנוע, ספרות, מאוחר יותר גם גיליתי את השירה שעטפה אותי בהבנה וסולידריות.
חיבור-נתק אינם כפתור שאפשר לכבות ולהדליק. זה גם לא מצב בינארי של או-או. אנחנו לא רק מחוברים בחיים שלנו או רק מנותקים בהם. אנחנו גם וגם. כל החוויות שלנו ארוגות בתחושות של חיבור ונתק; במקומות מסויימים או עם א/נשים מסוימים נרגיש חיבור, ובאחרים נרגיש נתק. תחושות של חיבור-נתק הן עניין סובייקטיבי למדי, ותלויות הקשר. תמיד.
אמנות ויצירה מחברות אותנו. תחושת חיבור שמשלבת חיבור רגשי ואינטלקטואלי עומדת בלב המחקרים שעשיתי כדוקטורנטית, לרבות הדוקטורט שלי שמציע מודל פדגוגי שמחזק את החיבור הרגשי-אינטלקטואלי במרחבים לימודיים. הסיבה שבחרתי לחקור דווקא תחושות חיבור-נתק היתה המיקום והחוויות שלי כדוקטורנטית. ב-2009 היגרתי לארה"ב ללימודי תואר שני באיידהו, וב-2013 המשכתי ללימודי דוקטורט בצפון קרולינה.
נחתתי בארה"ב עם שתי מזוודות, והייתי לבד. החודשים הראשונים שלי בארה"ב היו מלאים בלבדות, בעיקר בשבועות של חופשות חג שבהן האוניברסיטה היתה סגורה, והסטודנטים/ות נסעו למשפחה. בחופשת החורף הראשונה שלי באיידהו, ביליתי כל היום בבית, צפיתי במרתון שידורים חוזרים של חוק וסדר, וביליתי בהרבה שיחות סקייפ עם ישראל. לא הייתי אומללה כמו שהייתי משועממת ונורא לבד, בלי אינטרקציות חברתיות למעט דרך המחשב. חוויית הריחוק החברתי שלי כללה רבדים שונים של לבדות – לא היה לי עם מי לדבר בעברית ולדקלם יחד מערכונים של החמישיה הקאמרית, או לספר בדיחות שואה. הכל היה אמריקאי, ובאנגלית.
אז נכון שהיכרתי א/נשים חדשים/ות כל הזמן. היתה לי שותפה נפלאה לדירה, חברים/ות לכיתה בלימודים, וקולגות בעבודה. עם זאת, א/נשים לא נהפכים לחברים טובים תוך שבועיים, ותהליך העמקת יחסים וטיפוחם אורך זמן. את חברות הנפש והקהילות שלי הותרתי בישראל, ושיחות סקייפ תכופות ואימיילים עם המשפחה והחברות עזרו מאוד, אבל לא היה בהם די. עבורי, יצירת קהילות באיידהו – ולאחר מכן בצפון קרולינה – היתה פעולת הישרדות. אנחנו יצורים חברתיים, והקיום שלנו – של כולנו – מבוסס על קשרים חברתיים. הרצון שלי להרגיש חיבור במיקום החדש שלי בארה"ב השפיע מאוד על העבודה שלי כסטודנטית וכמרצה, השפיע על פילוסופיית החינוך שלי, ועל הפדגוגיות שבהן השתמשתי כדי ללמוד וללמד. במרכז כל אינטרקציה שלי – בכיתה ומחוצה לה, היתה אמנות וצירתיות. כמו בתקופת הטינאייג'רית שלי, גם הפעם כתיבה, מוזיקה וספרות סייעו לי להתגבר על תחושות נתק, ובו-בזמן היוו עמודי תווך בקורסים שאותם לימדתי. חוויית הנתק שלי כסטודנטית-מהגרת לימדה אותי שאין חינוך בלי יצירה ויצירתיות, אין חינוך בלי חיבור, ואין חינוך בלי אהבת אדם ואמונה באנושות. וכך, החוויה האישית שלי יידעה את מה שעשיתי כחוקרת, כמחנכת וכמרצה.