קטגוריה: צדק חברתי

האקסית האמריקאית שלי ואני היינו מוקדם יותר בשיחת וידיאו. היא הרוסה מהטרור הרפובליקני שמופנה לקהילה הלהטב"קית, במיוחד לטרנסים/ות. אני מזכירה לה שבכל כמה שנים מסמנים אויב חדש וממציאים שדים מדומיינים. ושאולי המוסלמים בארה"ב לפחות נחים קצת בחודשים האחרונים. הרפובליקנים הזניחו אותם מאז שסימנו טרנסים ודראג קווינס. היא חושבת על זה רגע, ואומרת, אלא אם כן הם להטב"קים.

בגדול, זה היהודים, והמוסלמים, והסיקים, והעניים, והסוציאליסטים, והשחורים, והלטינים, והנייטיבז, והנשים, והנכים/חולים והמהגרים. ולכל קבוצת אוכלוסייה דאגו הרפובליקנים לבנות מנגנון משומן במילארדי דולרים כדי לחבוט ולהרעיל ולשקר ולשנוא את הקבוצות החברתיות המוחלשות בארה"ב. עכשיו הלהטב"קים משלמים את המחירים.

וכמו שאני רואה את התהליכים שטופי השנאה, הדהומניזציה והאלימות הממסדית בארה"ב, אני גם יודעת שאותם תהליכים מחזקים את הקהילתיות והסולידריות בהמון מקומות. כל פעולה יוצרת תגובה. והקהילות מתחזקות. הקהילה הלהטב"קית חזקה, וגם הקהילות הפרוגרסיביות של הנשים חזקות. הנייטיבז מאורגנים יותר מתמיד, וכך גם הרבה קהילות לטיניות וקהילות מהגרים. הבעיה היא שהקהילות האלה מפוזרות – נמתחות לאורך יבשת שלמה. המנגנון האלים של הרפובליקנים יודע זאת. קל יותר לעשות הפרד ומשול, על אחת כמה וכמה במדינה כל-כך גדולה, עם 50 מדינות בעלות מנגנוני ממשל מקומיים.

כלומר, זה לא שאני לא מודאגת. אני מודאגת מאוד. אני רואה את הצדדים המכוערים של ארה"ב גם בקהילות האלה. את הכנסיות הבפטיסטיות המושחתות, את האלימות המינית והטרפיקינג של ילדים/ות ונערים/ות שמגיעים מקהילות מוחלשות, את ההתאבדויות, את ההתמכרויות, את המספר הגואה של דרי הרחוב, את האנשים שגוססים כי אינם יכולים להרשות לעצמם טיפול רפואי סביר שיכול היה להציל את חייהם לו רק היה להם ביטוח רפואי אוניברסלי. אנשים מתים בארה"ב כל הזמן כי הכל שם מופרט.

אבל אני גם רואה את ההתארגנויות הקהילתיות. את המהירות שבה אנשים מגייסים כסף בשביל לעזור במקרים פרטיים, את הכנסיות עם הדרשות האלטרנטיביות והפרקטיקות האינקלוסיביות, את ההפגנות והעצרות והמחאות ואת הארגונים האזרחיים והאקטיביזם לצדק חברתי שהוא, עודנו, חלק מה-DNA האמריקאי.

אני רואה מה קורה בטיקטוק – ומתמלאת תקווה. האינטרנט עוזר לחבר אנשים, לסייע ולתמוך אלה באלה. הפרספקטיבות מתרחבות כי בשיח החברתי בטיקטוק משתתפים אנשים שחיים מחוץ לארה"ב, אזרחים מצרפת או גרמניה, אירלנד ואוסטרליה – לרבות אמריקאים שחיים באירופה או באוקיאניה – שמספרים על חיים שלווים (בהשוואה לארה"ב), בלי ירי המוני ועם ביטוח רפואי.

אני לא אשת בשורות. אבל התקווה עדיין מושרשת בכל ההוויה שלי. אני מאמינה שאם כל אחד ואחת יתרמו בדרכם/ן בקהילות שאליהן הם שייכים, אנחנו נצליח. בישראל ובארה"ב, בפלסטין ובבורמה, באוקראינה ובמקסיקו.

הצעדה נגד הכיבוש

אני חושבת שהצעדה אמש נגד הכיבוש היתה אירוע פוליטי מופתי, משמעותי וחשוב. שלמרות שהמארגנים של קפלן עשו יד אחת עם המשטרה לא לאפשר לנו להצטרף, הצטרפנו. 155 אלף השתתפו אמש ( 4 ביוני) בקפלן, והגוש נגד הכיבוש היה חלק בלתי נפרד מהמספר הזה. היינו אלפים בדיזנגוף, וצעדנו יחד – קהילה אחת.

גם הקהילה נגד הכיבוש לא חפה מבעיות. זה ברור לי. אני לא מציירת פה תמונה אידיאלית, רק מציינת שהקהילה נגד הכיבוש עוברת גם היא תהליכים של שחרור וקבלה – של נשים ושל להטב"קים. זה לוקח זמן, אבל זה קורה, וזה מה שחשוב.

מה שהיה יפה בעיניי אמש הוא שצעדנו יחד – ערבים ויהודים, נשים וגברים, היו טרנסיות וא-בינארים, מזרחיים ואשכנזים – מכל מיני קבוצות אקטיביסטיות שוחרות שלום, צדק חברתי וסולידריות. היו הורים עם ילדים והיו אנשים מבוגרים, ונשאנו מלא דגלים – דגלי ישראל, ודגלי פלסטין, ודגלי גאווה, ודגלים אדומים. ולכולם/ן היה מקום בצעדה אמש. על-אף ההבדלים המהותיים ברכיבי הזהות בינינו, כולנו הרגשנו שייכים/ות.

למארגני המחאה של קפלן אני רוצה להגיד מילה אחת. תתביישו. תתביישו על כך שיש לכם בעיה שפוליטיקאים השתתפו בצעדה. גם אתם פוליטיקאים, וחלקכם פולטיקאים קטנים וקטנוניים. ואף אחד לא בחר בכם, בניגוד לפוליטיקאים – הערבים, חשוב לציין – שנבחרו והובילו את הצעדה נגד הכיבוש.

בפעם הבאה שתייללו שערבים לא מצטרפים להפגנות בקפלן, תזכרו את שיתוף הפעולה שלכם עם המשטרה כדי שהדרך שלנו לקפלן תיחסם. אותה משטרה שפירקה מפגינים במכות שבוע אחר שבוע – ותמשיך לפרק. כי אתם ממאנים להבין שאין דבר כזה דמוקרטיה בלי ערבים. ואין דבר כזה דמוקרטיה בלי שלום וצדק חברתי.

גם אין דבר כזה דמוקרטיה בלי פמיניזם. ואין דבר כזה דמוקרטיה רק ליהודים ולטייסים שממשיכים להפגיז שכונות והורגים ילדים. ושאין דבר כזה דמוקרטיה כשילד פלסטינאי בן שנתיים נחשב ל"לא מעורב" ומסיים עם כדור בראש ומאושפז במצב אנוש בבית חולים.

אין דבר כזה דמוקרטיה כשאתם עושים יד אחת עם המשטרה ובו-בזמן קוראים לבן-גביר טרוריסט וגזען על הבמה.

כל עוד תזמינו גנרלים וטייסים שמדברים סרה על בן-גביר ונתניהו ודרעי וסמוטריץ' ומעוז, אני אמשיך להגיע לקפלן בלי דגל ישראל, ואעמוד עם האחיות והאחים שלי בגוש נגד הכיבוש. כי 64 המנדטים שלהם מעוגנים בעשרות שנים של כיבוש והפרת זכויות אדם.

ואנחנו נהיה שם כל מוצאי-שבת, בין אם תרצו או לא, להזכיר לכם את זה. שאין דמוקרטיה רק ליהודים. ושאין דמוקרטיה עם כיבוש.

כשהייתי תיכוניסטית אי-אז בתחילת שנות התשעים, היו שלושה מקומות ציבוריים עיקריים שבהם רציתי לבלות את זמני: הספרייה בתיכון שבו למדתי, חוף הים של בת-ים, ורחבת הריקודים. ניהלתי שיחות ארוכות עם הספרניות בתיכון (כבר אז קראתי שניים-שלושה ספרים בשבוע), ואת הספרים הייתי קוראת בטיילת בבת-ים או על חוף הים, ולפעמים בגינה הציבורית ליד הבית; ובכל הזדמנות הייתי הולכת להופעות ולרקוד עם חברות. ביקרנו קבוע ברוקסן, והיה קיץ אחד, אולי שניים, שבילינו פעמיים בשבוע בדולפינריום ורוקדות עד הבוקר. זו היתה תקופה פרועה ומיוחדת. המוזיקה הישראלית באותן שנים היתה משובחת – החברים של נטאשה, אביב גפן, גן חיות, איפה הילד, משינה, ועוד להקות והרכבים שונים שניגנו והופיעו בדולפינריום, ברוקסן, ובתחנת הרכבת בצומת הולץ.

באותן שנים צילמתי ותיעדתי ביומן האישי את ההסתובבויות שלי, את הקראשים שלי; כתבתי על ההופעות שהלכתי אליהן, על הא/נשים שפגשתי והיכרתי. הכתיבה ביומן היתה תרפיוטית והיוותה מקום מפלט ומרחב בטוח לרפלקציה. ספרים העניקו לי תקווה רבה, ומוזיקה הביאה הנאה צרופה לחיי. כשרקדתי, שכחתי מכל ייסורי גיל ההתבגרות ושברוני הלב. רקדתי – והייתי מאושרת. קראתי – ונבלעתי לתוך עולמות מקבילים ומיליון אפשרויות של מציאות. כתבתי – והרגשתי מחוברת לעצמי ולחוויות שלי. כתיבה, מוזיקה וספרות היו החברות הכי טובות שלי באותן שנים. הן שמרו אותי מחוברת לרגשות המורכבים שלי, על הקרקע. הן שמרו אותי מלאת תקווה בימים של חוסר ודאות, בעיקר כשהרגשתי לבד, כשהרגשתי לא שייכת. ספרים לימדו אותי שאפשר להתמודד עם שברון לב ואובדן, שאפשר לחיות חיים ללא פחד. הופעות העניקו לי את ההזדמנות להרגיש שייכת למשהו שגדול יותר ממני. אין כמו כמה מאות או אלפי א/נשים שנמצאים/ות יחד במרחב אחד, רוקדים, שרים בקולי קולות, מחייכים/ות ומתרגשים/ות. חוויות החיבור הכי חזקות שלי באותן שנים לעולם היו מלופפות ביצירתיות ואמנות – מוזיקה, ריקוד, קולנוע, ספרות, מאוחר יותר גם גיליתי את השירה שעטפה אותי בהבנה וסולידריות.

חיבור-נתק אינם כפתור שאפשר לכבות ולהדליק. זה גם לא מצב בינארי של או-או. אנחנו לא רק מחוברים בחיים שלנו או רק מנותקים בהם. אנחנו גם וגם. כל החוויות שלנו ארוגות בתחושות של חיבור ונתק; במקומות מסויימים או עם א/נשים מסוימים נרגיש חיבור, ובאחרים נרגיש נתק. תחושות של חיבור-נתק הן עניין סובייקטיבי למדי, ותלויות הקשר. תמיד.

אמנות ויצירה מחברות אותנו. תחושת חיבור שמשלבת חיבור רגשי ואינטלקטואלי עומדת בלב המחקרים שעשיתי כדוקטורנטית, לרבות הדוקטורט שלי שמציע מודל פדגוגי שמחזק את החיבור הרגשי-אינטלקטואלי במרחבים לימודיים. הסיבה שבחרתי לחקור דווקא תחושות חיבור-נתק היתה המיקום והחוויות שלי כדוקטורנטית. ב-2009 היגרתי לארה"ב ללימודי תואר שני באיידהו, וב-2013 המשכתי ללימודי דוקטורט בצפון קרולינה.

נחתתי בארה"ב עם שתי מזוודות, והייתי לבד. החודשים הראשונים שלי בארה"ב היו מלאים בלבדות, בעיקר בשבועות של חופשות חג שבהן האוניברסיטה היתה סגורה, והסטודנטים/ות נסעו למשפחה. בחופשת החורף הראשונה שלי באיידהו, ביליתי כל היום בבית, צפיתי במרתון שידורים חוזרים של חוק וסדר, וביליתי בהרבה שיחות סקייפ עם ישראל. לא הייתי אומללה כמו שהייתי משועממת ונורא לבד, בלי אינטרקציות חברתיות למעט דרך המחשב. חוויית הריחוק החברתי שלי כללה רבדים שונים של לבדות – לא היה לי עם מי לדבר בעברית ולדקלם יחד מערכונים של החמישיה הקאמרית, או לספר בדיחות שואה. הכל היה אמריקאי, ובאנגלית.

אז נכון שהיכרתי א/נשים חדשים/ות כל הזמן. היתה לי שותפה נפלאה לדירה, חברים/ות לכיתה בלימודים, וקולגות בעבודה. עם זאת, א/נשים לא נהפכים לחברים טובים תוך שבועיים, ותהליך העמקת יחסים וטיפוחם אורך זמן. את חברות הנפש והקהילות שלי הותרתי בישראל, ושיחות סקייפ תכופות ואימיילים עם המשפחה והחברות עזרו מאוד, אבל לא היה בהם די. עבורי, יצירת קהילות באיידהו – ולאחר מכן בצפון קרולינה – היתה פעולת הישרדות. אנחנו יצורים חברתיים, והקיום שלנו – של כולנו – מבוסס על קשרים חברתיים. הרצון שלי להרגיש חיבור במיקום החדש שלי בארה"ב השפיע מאוד על העבודה שלי כסטודנטית וכמרצה, השפיע על פילוסופיית החינוך שלי, ועל הפדגוגיות שבהן השתמשתי כדי ללמוד וללמד. במרכז כל אינטרקציה שלי – בכיתה ומחוצה לה, היתה אמנות וצירתיות. כמו בתקופת הטינאייג'רית שלי, גם הפעם כתיבה, מוזיקה וספרות סייעו לי להתגבר על תחושות נתק, ובו-בזמן היוו עמודי תווך בקורסים שאותם לימדתי. חוויית הנתק שלי כסטודנטית-מהגרת לימדה אותי שאין חינוך בלי יצירה ויצירתיות, אין חינוך בלי חיבור, ואין חינוך בלי אהבת אדם ואמונה באנושות. וכך, החוויה האישית שלי יידעה את מה שעשיתי כחוקרת, כמחנכת וכמרצה.