אנחנו נולדות פמיניסטיות. אנחנו נולדות בנות חווה. תינוקת, פעוטה, ילדה, נערה, בחורה, אשה. בת, אחות, נכדה, אחיינית, בת-דודה, חברה, בת-זוג, רעיה, קולגה. אנחנו הכל בבפנוכו, וכל כמה שנים טבעת נוספת של ידע וחוויות עוטפת אותנו. אנחנו נולדות פמיניסטיות בעולם פטריארכלי. אנחנו נולדות פמיניסטיות – מאושרות, סקרניות, מלאות אנרגיה, בטוחות בעצמנו, צחקניות, אוהבות, מלאות חמלה, מלאות חיים, מלאות רגש. אנחנו נולדות פמיניסטיות – משוחררות. אין פחד, אין תחושת סכנה. אנחנו נולדות לתוך סכנה, לתוך שנאה, אבל לא מבינות את זה בהתחלה. אנחנו נולדות פמיניסטיות, וכל שנה נוספת טבעת סביבנו, כמו עץ. הכל נשאר בפנים. הטבעות נוספות מבחוץ. והטבעות חונקות לא פעם. הטבעות של החוויות והידע. החוויות הקשות, המורכבות, האלימות. הידע – אל תתלבשי ככה, אל תדברי ככה, אל תתאפרי ככה, אל תיישירי מבט, תשבי זקוף, תכסי את עצמך, תשתקי, תסגרי רגליים, תקשיבי למבוגרים, תכבדי מבוגרים. גם אם הם לא מכבדים אותך. גם אם הם לא מקשיבים לך. עוד טבעת ועוד טבעת.
אנחנו נולדות פמיניסטיות, ואז האש הזו קטנה ודועכת. הבעירה הפנימית לא מוזנת. אנחנו שותקות כי למדנו שאם נדבר, יכו אותנו, יעליבו אותנו, ילעגו לנו. מי את חושבת שאת. אבל אנחנו גם לומדות שכשאנחנו מדברות, בינינו, משהו נפלא מתרחש. קודם יש את המבט המבין, אמפתיה ראשונית. אחר-כך בלחישה, בהיסוס. אנחנו מגלות שהחוויות משותפות.
כן, גם אני חששתי לבקש העלאה במשכורת. כן, גם אני חששתי לבקש הארכה להגשת עבודה. כן, גם לי הרביצו בבית הספר. כן, גם לי היה בנזוג שאנס, ורק בגיל מאוחר יותר הבנתי שזה היה אונס. כן, גם בעלי לא מרשה לי להוציא כסף בלי שאני מסבירה על מה הוצאתי כל אגורה. כן, גם אמא שלי קראה לי זונה כשתפסה אותי מאפרת את העיניים בעפרון כחול. כן, גם אבא שלי לא הרשה לי לצאת עם בנים עד גיל 21. כן, גם סבתא שלי אמרה לי שבנים אוהבים רק שיער ארוך ושאסור לי להסתפר. כן, גם אני רציתי למות. כן, גם אני ברחתי. כן, עד היום כשאני עומדת מול הראי עם עפרון כחול, היד שלי רועדת. כן, גם היום אני מפחדת לבקש עזרה מאנשים. כן, גם אותי פיטרו כשגילו שאני בהריון. כן, גם לי היה רופא שנגע בי יותר מדי בכל ביקור. כן, גם אני שתקתי. כן, גם אני קפאתי. כן, גם אני התעוררתי באמצע הלילה מיוזעת, צועקת, בוכה. כן, גם אני ישנתי על ספות של אנשים שניצלו אותי עד שהצלחתי לעמוד על שתי רגליים ולבנות לעצמי בית. כן, גם לי קראו בשמות ברחוב ושרקו ושידלו וביקשו שאכנס למכונית וצעדו מהר מדי מאחוריי וצחקו עליי כשהתחלתי לרוץ, עברתי את הכביש, וכמעט נדרסתי על-ידי מכונית. כן, כן, כן.
סיפור הוא המרחק הכי קצר בין שתינו, את יודעת. את מספרת לי ואני מספרת לך, והמרחק בינינו מתקצר, אין כמעט מרחק. גם בלי לגעת אנחנו הכי קרובות, אינטימיות, שקטות, מבינות. ולעתים, בגלל השיחה, הפתיחות המפתיעה, תחושת השותפות – הבעירה הפנימית מתחילה להתעורר. בהתחלה לוחשת, בשקט, סודות. חיוכים קטנטנים של הבנה, לעתים חיבוק. מבט שרואה אותך – את כולך. את החוויות שלך, שונות אבל עם מבנה סיפורי דומה, עם מנגנון דיכוי זהה. מבט שאומר, אחותי את. אני יודעת על מה את מדברת. את לא צריכה להסביר הרבה. והבעירה מתחזקת, והאש בוערת שוב, ושורפת את הפחדים. והפמיניסטית שבך, זו שנולדה יחד איתך, עולה מהלהבות, ונוצרת מחדש. פרומתיאוסית, עקשנית, תמיד במאבק, תמיד כמהה להשתחרר. את יודעת שהצדק עמך. עכשיו את זקוקה לשותפות לדרך.
והטבעות משחררות מהאחיזה ההדוקה. את רואה אותן, ואומרת לעצמך, כן, הטבעות האלה שלי. זאת אני, אי אפשר להפריד ביני ובינן. הן אני, ואני הן. כמו כשלוקחות צבע צהוב וצבע אדום ומערבבות, ומקבלות כתום, ואי-אפשר להתחרט אחר כך. אי-אפשר לדעת יותר איפה הצהוב מתחיל ואיפה האדום נגמר. יש צבע חדש. כמו שיש את חדשה עם כל טבעת.
אנחנו הטראומה וההחלמה. האירוע והתהליך. כל מה שקשה ומה שמתרכך תוך כדי תנועה. להיות אשה פמיניסטית זה אומר לחיות במתח הזה, הפוליטי והאישי, לחוות דיכוי ולהיאבק לחופש. לבעור באיזון, כדי לא להישרף. לא לתת למים הרבים לכבות את האהבה שלך לחיים, לעצמך, לשותפותייך לדרך, לאחיותייך.
את פמיניסטית, את יודעת. את בת חווה, את החיים עצמם. את חווה ואת לילית ואת הרה ואת הלנה ואת מלכה ואת נסיכה ואת האשה באוטובוס ואת מורה ואת מתכנתת ואת מלצרית ואת ספרית ואת מפיקה ואת סוכנת נסיעות ואת מרצה ליחסים בינלאומיים ואת גננת ואת אמא ואת סבתא ואת בת ואת דודה ואת אחיינית ואת נכדה ואת הבת של אבא שלך ואת שתי טיפות מים אמא שלך ואת מבשלת את האוכל של סבתא שלך. ואתן כולכן נשים, או מזדהות כנשים, אהובות, אוהבות, אתן החיים, אנחנו החיים.