שיעור פרטני באנגלית. ארבע תלמידות ותלמיד. אני מלמדת הווה פשוט. Present Simple. מתבדחת שאין דבר פשוט בהווה. צחקנו קצת. She, He, It יקבלו s/es בפועל. צריך לחפש ביטוי זמן. כל יום, כל שבוע, לפעמים. לפעמים ההווה פשוט. היום הוא היה מורכב. הטלפון של תלמידה אחת מצפצף. יש לה התראות, היא צועקת. כולן נבהלות. היא קוראת את ההתראות, "אה, זה בעזה, לא פה". אני מבקשת ממנה להשתיק את ההתראות. אם יקרה כאן משהו, אנחנו נשמע אזעקה, אני מדקלמת בחצי-אוטומט, מציצה לטלפון שלי. אחי ומשפחתו גרים בעוטף עזה.
ממשיכות בשיעור. עוד פעם התראות, התלמידה מוציאה את הטלפון ומשתיקה. ואז נשמעת אזעקה. התלמידות נבהלות, כולנו רצות למקלט. כל התלמידים/ות של הצהרון רצו גם. ילד אחד החליק. אני עוזרת לו לקום. לאט, אני אומרת לו, ומוודאת שהתלמידות והתלמיד לידי. רק בלי פאניקה. הצוות החינוכי שעדיין בבית הספר אוסף במהירות את הילדים/ות, ומוליך את כולם/ן לכיוון המקלט. הרבה צעקות ובכי. תלמידים שואלים, זו תרגיל? זה תרגיל? אני אומרת, בואו נרד למטה קודם ואז נדבר על זה. הבכי לא מפסיק. בהלה.
אנחנו במקלט. הכל רועש. אני נצמדת לתלמידות הבוכיות. אוספת ילדה אחת לחיבוק. את בטוחה כאן, את בטוחה. אני איתך. התלמידה השנייה ממררת בבכי. התלמיד בלחץ, בצד, כפות ידיים מכסות את פניו. אני מחבקת אחת, מנחמת שניה, שולחת יד לכתף של התלמיד. אנחנו במקלט, אנחנו בטוחים. אנחנו בטוחים. שתי תלמידות ממשיכות לבכות, מתקשרות להורים. התלמידים יושבים, עומדים, מדברים, בוכים. הכל קורה בבת-אחת.
אני מחזיקה את עצמי חזק, רק לא להתפרק לידן, לא לבכות. זו פעם ראשונה שאני יורדת למקלט בזמן אזעקה עם תלמידים/ות. במלחמות הקודמות היינו בבית, לא היה בית ספר. אני חושבת על פברואר 2018. 14 בפברואר, אירוע ירי בתיכון בפלורידה. יום אחרי היה תרגיל של ירי המוני בבית הספר שבו עבדתי. פלאשבקים במקלט. הכל מתערבב לי בראש. אני בכיתה עם תלמידי/ות כיתה א'. תרגיל. כריזה בבית-הספר. מורה נכנסת וסוגרת את הווילונות, נועלת את הדלת, כולנו מתיישבים/ות על השטיח מתחת לשולחנות עץ, ערימה של ילדים/ות בני/ות 6-7 סביבי, עליי. בכי. בהלה. אני זוכרת את השמלות של הילדות. אחת לבשה סגול באותו יום. השנייה לבשה שמלה צהובה עם פרחים. הן כבר בכיתה ה' או ו' עכשיו. כמו התלמידות שלי. אני חושבת עליהן באיידהו כשאני במקלט ברמת-גן. ממשיכה להדוף דמעות. תלמידה אחת ממשיכה לבכות, אני אוספת את הפנים שלה בין שתי כפות ידיי, מביטה בעיניים שלה, ואומרת, בוביק, את בטוחה, את איתי, אני לא הולכת לאף מקום. את בטוחה. אני שומרת עלייך. היא אומרת ואם תהיה עוד אזעקה בדרך הביתה? אני עונה לה, אני אלווה אותך הביתה.
אחרי שאישרו לנו לצאת מהמקלט, אנחנו חוזרות לכיתה לאסוף את התיקים וחוברות העבודה. אני מצלמת את הלוח עם הכללים, שיהיה. הווה פשוט. הווה פשוט. תצלמי רגע משהו פשוט, רגע פשוט. סוף שיעור, תמונה. כללים באנגלית. מורה פוגש אותי ליד הכיתה, שואל אם אני בסדר. שואל אם אני צריכה כוס מים. אני צריכה פיפי, אני עונה לו בחצי-חיוך. מורות מבררות עם תלמידים/ות שההורים בדרך לאסוף אותם/ן. מורה מציעה לי טרמפ הביתה. נבכה באוטו, היא אומרת. אני צריכה עוד לאסוף את הילדים מהפעוטון. אני מלווה את התלמידה, המורה אוספת אותי בדרך, אנחנו נוסעות הביתה, בשקט. דמעות.
